Ktouboth
Daf 55a
משנה: נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי לֹא לִי וְלֹא לְיוֹרְשַׁיי וְלֹא לַבָּאִים בִּרְשׁוּתִי עָלַיִיךְ וְעַל יוֹרְשַׁיִיךְ וְעַל הַבָּאִין בִּרְשׁוּתֵיךְ הֲרֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ לֹא הוּא וְלֹא יוֹרְשִׁין וְלֹא הַבָּאִין בִּרְשׁוּתוֹ לֹא אוֹתָהּ וְלֹא אֶת יוֹרְשֶׁיהָ וְלֹא אֶת הַבָּאִים לִרְשׁוּתָהּ הָֽלְכָה מִקֶּבֶר בַּעֲלָהּ לְבֵית אָבִיהָ אוֹ שֶׁחָֽזְרָה לְבֵית חָמִיהָ וְלֹא נַעֲשֵׂית אֶפִּיטְרוֹפָּא אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְאִם נַעֲשֵׂית אֶפִּיטְרוֹפָּא הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְעָתִיד לָבוֹא וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְשֶׁעָבַר.
Traduction
Si le mari écrit: ''Aucun serment, ni vœu, ne sera exigé de toi, ni de tes héritiers, ni de ceux qui se présenteront en ton nom (433)Pour demander le douaire, soit par moi, soit par mes héritiers, soit par ceux qui se présenteront en mon nom (434)Les acquéreurs de terrains réclamés par la veuve pour le douaire'', aucun serment ne peut plus être exigé ni d’elle, ni de ses héritiers, ni de ses acheteurs, soit par le mari, soit par ses héritiers, soit par les acheteurs du mari. Si la femme est rentrée à la maison paternelle, ou même chez sa belle-mère sans avoir été nommée tutrice, epitroph, après la mort du mari, les héritiers ne peuvent pas lui imposer de serment (435)Le défunt l'en a dispensée. Mais si elle s’est occupée des affaires de la maison comme tutrice, les héritiers peuvent exiger d’elle un serment (436)La dispense du mari n'est valable que pour le temps où il a vécu pour l’avenir (437)Pour administrer les biens après la mort du mari, non pour le passé.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ולא לבאים ברשותי. אם אמכור נכסי ואת באה לפרוע מן הלקוחות:
הלכה מקבר בעלה. זו שפטרה בעלה משבועה:
לבית אביה. שלא נתעסקה שוב בנכסים:
על העתיד לבא. על עסק שלאחר מיתה שלא עכבה בידה כלום דהשתא נכסי דיתמי נינהו ולא מהני בה פטור דידי':
לשעבר. על עסק שבחיי בעלה:
תַּמָּן תַּנִּינָן. הַשּׂוֹכֵר פָּרָה מֵחֲבֵירוֹ וְהִשְׁאִילָהּ לְאַחֵר וּמֵתָה כְדַרְכָּהּ יִשְׁבַּע הַשּׂוֹכֵר שֶׁמֵּתָה כְדַרְכָּהּ וְהַשּׁוֹאֵל יְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר. רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. וְהוּא שֶׁנָּתַן לֹו רְשׁוּת לְהַשְׁאִיל לָאֲחֵרִים. וְתַנֵּי רִבִּי חִייָה כֵן. אֵין הַשּׁוֹאֵל רַשַּׁאי לְהַשְׁאִיל וְלֹא הַשּׂוֹכֵר רַשַּׁאי לְהַשְׂכִּיר וְלֹא הַשּׁוֹאֵל רַשַּׁאי לְהַשְׂכִּיר וְלֹא הַשּׂוֹכֵר רַשַּׁאי לְהַשְׁאִיל. וְלֹא מִי שֶׁהוֹפְקַד אֶצְלוֹ רַשַּׁאי לְהַפְקִיד אֶצֶל אַחֵר אֶלָּא אִם כֵּן נָֽטְלוּ רְשׁוּת מֵהַבְּעָלִים. וְכוּלָּן שֶׁשִּׁינּוּ אֶת שְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים חַייָבִין. וְהַשּׁוֹאֵל לֹא אֲפִילוּ לֹא שִׁינָּה חַייָב. אֶלָּא בְּגִין דְּתַנִּינָן. מַתְנֶה שׁוֹמֵר חִנָּם לִהְיוֹת פָּטוּר מִן הַשְּׁבוּעָה וְהַשּׁוֹאֵל לִהְיוֹת פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. וְאָתָא מֵימַר לָךְ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁהוּא פָטוּר שֶׁהוּא חַייָב. בִּיקֵּשׁ לְהַשְׁבִּיעַ אֶת הַשּׁוֹאֵל. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. כָּתַב לָהּ. נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי עָלַיִיךְ. אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעָהּ אֲבָל מַשְׁבִּיעַ הוּא אֶת יוֹרְשֶׁיהָ וְאֵת הַבָּאִים בִּרְשׁוּתָהּ. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאִם בִּקְּשׁוּ לְהַשְׁבִּיעַ אֶת הַשּׁוֹאֵל הוּא מַשְׁבִּיעוֹ. הָדָא יָֽלְפָה מִן הַהִיא וְהַהִיא יָֽלְפָה מִן הָדָא. הָדָא יָֽלְפָה מִן הַהִיא. שֶׁאִם בִּקֵּשׁ לְהַשְׁבִּיעַ אֶת הַשּׁוֹאֵל מַשְׁבִּיעוֹ. וְהַהִיא יָֽלְפָה מִן הָדָא. שֶׁאִם בִּקֵּשׁ לְהַשְׁבִּיעַ אֶת הַאִשָּׁה (שֶׁלֹּא) מַשְׁבִּיעָהּ. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. לָא צוֹרְכַת מֵילַף הָדָא מִן הַהִיא. וּמַה צוֹרְכָה תֵּילַף הַהִיא מִן הָדָא. כַּיי דָּמַר רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. וְהוּא שֶׁנָּתַן לוֹ רְשׁוּת לְהַשְׁאִיל. וְהָכָא. וְהוּא שֶׁנָּתַן לָהּ רְשׁוּת שֶׁיְּהוּ בָנֶיהָ אֶפִּיטְרוֹפִּים. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. צָרִוּךְ לְהַעֲלוֹת 55a לוֹ שָׂכָר כָּל זְמָן שֶׁהִיא שְׂכוּרָה אֶצְלוֹ. רִבִּי זְעוּרָה שָׁאַל לְרִבִּי אֲבוּנָא. שְׁאָלוּהָ הַבְּעָלִים וָמֵתָה. אָמַר לֵיהּ. כֵּן אֲנָן אָֽמְרִין. אֲכָלוּהוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר אָבוּן. אָֽכְלוּ שֶׁלָּהֶן אָֽכְלוּ. רִבִּי זְעוּרָה בְעָא קוֹמֵי רַבִּי יָסָא. הֵיךְ עָֽבְדִין עוֹבְדָא. אָמַר לֵיהּ. תְּרֵיי כָּלקֳבֵל אַרְבָּעָה וְלָא עָֽבְדִין עוֹבְדָא כְסוּגְייָא. אָמַר לֵיהּ. תְּרֵיי כָּל קֳבֵל תְּרֵיי אִינּוּן. רַבִּי לָֽעְזָר תַּלְמִידֵיהּ דְּרִבִּי חִייָה רוֹבָה. רִבִי יוֹחָנָן תַּלְמִידֵיהּ דְּרִבִּי יַנַּאי.
Traduction
On a enseigné ailleurs (429)(Baba Metsia 3, 2): ''Si quelqu’un loue une vache de son prochain, puis la prête à un tiers, et elle meurt de mort ordinaire, celui qui l’a louée jure au propriétaire qu’elle est morte par voie naturelle (sans rien devoir), et celui qui l’a empruntée (responsable des accidents) devra payer le montant à celui qui l’a louée''. Toutefois, dit R. Ila au nom de R. Yanaï, le propriétaire devra avoir autorisé le locataire à la louer. De même, R. Hiya enseigne (430)''Tossefta, ibid; J, (Qidushin 1, 7) ( 6b)'': l’emprunteur ne pourra prêter à autrui le dépôt qui lui a été confié, ni un locataire louer l’objet à un autre, ni l’emprunteur le louer, ni le locataire le prêter, ni le dépositaire confier le dépôt à autrui, à moins d’avoir reçu l’autorisation du propriétaire; tous ceux qui ont déplacé la garde d’un objet (l’ont confié à autrui) sans autorisation du propriétaire sont responsables en cas de dommage. Mais est-ce que l’emprunteur, même sans déplacer un objet, n’en est pas responsable? (Pourquoi donc l’énumérer parmi les précédents)? -C’est que, comme il a été enseigné (431)Baba (Metsia 7, 10): ''Un gardien gratuit peut conditionner qu’il sera dispensé de prêter serment en cas d’accident, ou l’emprunteur peut conditionner qu’en ce cas il sera dispensé de payer'', on dit ici qu’en dépit de la condition préalable d’être dispensé du paiement, il sera blâmable en cas de déplacement non autorisé. Puisqu’il vient d’être dit que ''le locataire est tenu d’attester par serment la mort ordinaire de la vache louée'', le propriétaire peut-il déférer le serment à l’emprunteur? On peut résoudre cette question à l’aide des termes de notre Mishna: ''Si le mari s’est engagé par écrit envers sa femme à ne pas lui imposer de serment ni de vœu, il ne peut plus le lui imposer; mais il peut imposer le serment aux héritiers de sa femme, ou à ceux qui viennent en son nom''. Il en résulte donc que si le maître veut déférer le serment à l’emprunteur, il le peut. La Mishna précitée est déduite de celle d’ici (la présente), et celle d’ici de la Mishna précitée. Ainsi, dans la Mishna précitée, on se fonde sur la nôtre pour dire que si le propriétaire désire imposer le serment à l’emprunteur, il le peut; et dans la nôtre on conclut de la Mishna précitée que si un mari veut imposer le serment à sa femme, il n’en a pas la faculté. En ce dernier cas, dit R. Hanina, la déduction est inutile (il est évident qu’alors la femme est dispensée du serment); seulement la déduction est nécessaire ici d’après la Mishna précitée, conformément à ce qu’a dit R. Ila au nom de R. Yanaï, qu’il s’agit du cas où le propriétaire a accordé au locataire de la vache l’autorisation de la prêter: de même ici, au cas où le mari, de son vivant, a autorisé la femme à devenir tutrice de ses enfants, on la croit sans serment (non à défaut d’autorisation). R. Yossé dit: le locataire doit au propriétaire un prix de location pour tout le temps qu’il a prêté la vache sous le bénéfice de la location (malgré l’autorisation). R. Zeira demanda à R. Abouna: si le propriétaire de l’animal l’a redemandé au locataire, et que pendant ce temps la bête est morte chez lui par voie naturelle, est-il obligé de payer un dédommagement au locataire? C’est bien notre avis, répondit R. Abouna, et si même le propriétaire a mangé la vache (son propre bien), il est tenu de dédommager le locataire; selon R. Yossé b. Aboun, au contraire, le propriétaire n’a fait que manger son propre bien (et il ne droit rien payer pour cela). R. Juda fit demander à R. Eléazar (432)Passage complété d'après le texte parallèle de J, traité (Qidushin 1, 7), selon l'avis du Pné-Mosché quelle est la règle si un gardien livre la bête à un autre gardien analogue? Il lui répondit: le 1er est responsable de la perte, et c’est l’avis de R. Yohanan; selon Resh Lakish, le 2e est passible de l’accident; sur quoi, R. Zeira demanda à R. Yassa lequel de ces 2 avis l’emporte? Certes, répondit R. Yassa, comme il y a 2 avis (ceux de R. Juda et de Resh Lakish) opposés à 4 autres (ceux de R. Eléazar et de R. Yohanan, confirmé par R. Hiya et R. Yanaï), il est évident qu’on ne suivra pas la minorité. Cependant, répliqua R. Zeira, ce ne sont que 2 avis opposés à 2 autres, car R. Eléazar est disciple de R. Hiya le grand, et R. Yohanan est disciple de R. Yanaï (et il y a parité).
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. פרק המפקיד:
ישבע השוכר שמתה כדרכה. שהשוכר פטור מן האונסין והשואל שחייב באונסין ישלם לשוכר:
והוא שנתן לו. המשכיר רשות להשאיל לאחרים דאל''כ יכול הוא לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר:
ותני ר''ח. בתוספתא כן:
ששינו את שמירותיהן. כלומר שמסרו לאחר שלא מדעת בעלים חייבין וכמאן דאמר שומר שמסר לשומר חייב:
והשואל אפילו לא שינה חייב. קושיא היא דהא השואל בלא''ה משלם את הכל ואמאי תני וכולן:
אלא בגין דתנינן. סוף השוכר את הפועלים מתנה ש''ח וכו' דכל תנאי שבממון קיים ואתא מימר לך הכא שאע''פ שהתנה עם השואל שיהיה פטור אפ''ה הוא חייב אם שינה והשאיל לאחר שלא מדעת הבעלים:
ביקש להשביע את השואל. אמתני' דלעיל קאי דקתני ישבע השוכר שמתה כדרכה ואם המשכיר ביקש להשביע את השואל וכגון שפטרו לשוכר משבועה מאי:
נישמעינה. לזה מן מתני' דהכא דקתני אבל משביע את הבאים ברשותה הדא אמרה שיכול הוא להשביע את השואל שהרי ברשותו של זה הוא בא:
הדא. האי מתני' דהמפקיד ילפא מן מתני' דההיא דהכא וההיא ילפא מן הדא כדמפרש ואזיל:
וההיא. מתני' דהכא ילפא מן הדא דהמפקיד שאם ביקש להשביע את האשה שלא משביעה כמו דהתם אם משביע הוא להשואל שוב אין משביע להשוכר דהא הימניה לשואל שהרי נתן להשוכר רשות להשאילו וה''נ אם משביע ליורשיה ולבאים ברשותה שוב אינו משביעה:
לא צורכה מילף וכו'. זה ודאי לא צריכה למילף מן מתני' דהמפקיד דפשיטא שאין משביע לאשה שהרי פטרה משבועה אלא דמה צריך תילף הכא מהתם להא כהאי דאמר רבי הילא לעיל דדוקא שנתן לו רשות להשאיל והכא נמי והוא שנתן רשות להאשה לעשות בניה אפוטרופים בהא הוא דנאמנין בשבועה אבל אם לא נתן לה רשות יכול הוא לומר לך האמנתי אבל לא לבניך:
צריך להעלות לו שכר. השוכר למשכיר אפילו כל משך זמן השאלה שהשאילו לזה ואע''פ שברשותו השאילו:
שאלוה הבעלים. אם הבעלים עצמן חזרו ושאלו מן השוכר ומתה כדרכה אצלן אם חייבין לשלם להשוכר:
כן אנן אמרין. דאפי' הבעלי' עצמן משלמין:
ואפילו אכלוה גרסינן וכן הוא בקידושין ובהמפקיד. כלומר שאפילו אכלוה הבעלים חייבין לשם שהרי בתוך ימי שכירותה של השוכר היא:
ורבי יוסי בר' בון. פליג דאם אכלו שלהן אכלו:
היך עבדין עובדא א''ל תריי כל קביל ארבעה וכו'. בקידושין בהאי תלמודא שם קאמר קודם להא דתמן תנינן רב יהודה שלח לרבי אלעזר שומר שמסר לשומר א''ל הראשון חייב רבי יוחנן אמר הראשון חייב גרסינן שם ר''ל אמר השני חייב והיינו דשאל רבי זעורא לרבי יוסי היאך הלכה וא''ל רבי יוסי פשיטא דהלכה כרבים שהרי כאן שנים נגד ארבעה הן ר''ל דס''ל השני חייב וכן רב יהודה דמספקא ליה ושאל לר''א הן בטלין במיעוטן כנגד רבי אלעזר ורבי יוחנן ורבי ינאי ורבי חייא דכולהו ס''ל אין השואל רשאי להשאיל והילכך שומר הראשון חייב:
אמר ליה תריי כל קבל תריי אינון. אין כאן אלא שנים כנגד שנים שהרי ר''א תלמידו דר''ח רבה ורבי יוחנן תלמידו דרבי ינאי וכל א' אמר מה שקיבל מרבו ולא חשבינן להו אלא כחד:
Ktouboth
Daf 55b
משנה: הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ לֹא תִיפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. עֵד אֶחָד מֵעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה לֹא תִיפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. מִנִּיכְסֵי יְתוֹמִים וּמִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִין וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו לֹא תִיפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה.
Traduction
Si la femme divorcée avoue le payement d’une partie du douaire (et le mari prétend l’avoir payée entièrement), elle prêtera serment pour obtenir le reste (440)V.traité (Shevouot 7, 7). Si un seul témoin atteste le payement du douaire, la femme sera payée en prêtant serment qu’elle n’a pas été payée. Si la femme veut se faire payer sur les biens des orphelins, ou des biens hypothéqués, ou en l’absence du mari qui est en voyage, elle doit prêter serment avant d’être payée.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הפוגמת כתובתה. כדמפרש ואזיל במתני' דלקמן:
לא תפרע אלא בשבועה. בבבלי מפרש טעמא משום דפרע דייק דמיפרע לא דייק ורמו רבנן עליה שבועה כי היכי דתידוק:
עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה. תקנת חכמים היא כדי להפיס דעתו של בעל:
מנכסים משועבדים. משום דאי הוי גבי מן הלוה גופיה והוה טעין לוה אשתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה ואנן טענינן בשביל לקוחות דילמא אי הות גבית מן הלוה הוה טעין אשתבע לי ובעית אשתבועי השתא נמי אשתבע ושבועות הללו אע''פ שתקנת חכמים הן אינן אלא כעין של תורה בנקיטת חפץ שכל שבועות שתקנו במשנה כעין של תורה הן:
הלכה: הָֽלְכָה מִקֶּבֶר בַּעֲלָהּ לְבֵית אָבִיהָ כול'. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. כְּעֵין שְׁבוּעַת תּוֹרָה יָֽרְדָה לָהֶן. כְּתוּבָּה הוּחְזְקָה בְיָדָהּ לְגַבּוֹת. כְּמִי שֶׁגָּבָה. וְהוּא כָתוּב עִם הַשְּׁטָר שֶׁלְּמָאתַיִם פָּרוּעַ. וְהִיא אוֹמֶרֶת מְנָה. לֹא תִיפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה.
Traduction
R. Zeira dit: c’est d’une façon analogue au serment légal (dû en d’autres cas) que les sages ont procédé ici; car, en réalité, la femme n’est pas considérée comme munie du douaire (441)Puisqu'après avoir juré la femme touche le montant, ce n'est pas un serment légal, dont la suite ordinaire est de ne rien faire percevoir; seulement on la considère (par mesure rabbinique) comme le réclamant, et à partir de ce moment naît entre eux le différend, en ce que le mari argue avoir payé le douaire complet de 200 zouz, tandis que la femme réplique n’avoir perçu que la moitié; elle prêtera serment pour obtenir le reste.
Pnei Moshe non traduit
גמ' כעין שבועת תורה ירדו להן. חכמים ירדו בתקנה זו כעין של תורה וכלומר דלא תימא דהוי כמודה מקצת שהוא אומר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא נתקבלתי אלא מנה ושבועה מדאורייתא היא קמ''ל דאינה אלא תקנת חכמים כדמפרש ואזיל. וה''ג כמו שהוא בשבועות. וכתובה לא הוחזקה בידה לגבות אלא כמי שגבת מיכן והילך והוא כתובעה עם השטר וכו' ושם כתוב נפרעת שלא בשבועה וטעות הוא והעיקר כמו שהגהתי כאן וה''פ דרבי זעירא מסיק למילתיה שאין כאן שבועה דאורייתא שהרי כתובה לא הוחזק בידה לגבות כלומר שעדיין לא גבתה ועכשיו נשבעת ונוטל' ואנן קי''ל דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הן ולא נשבעין ונוטלין:
אלא כמי שגבת. כלומר אלא שחכמים עשו אותה כמו שגבתה כבר ומיכאן והילך התביעה ביניהם שהוא תובעה עכשיו נפרעת ממני שטר של מאתים פרוע ובחנם היית גובה הכל והיא אומרת מנה ונמצא שהיא עכשיו כנשבעת ונפטרת והילכך לא תיפרע אלא בשבועה והיינו דקאמר שעשו אותה כעין שבועת תורה. וכגוונא דאמר בבבלי סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דמודה מקצת הויא ודחי לה רבא דמדאורייתא נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטל' אלא מדרבנן וכדפרישית במתני':
הלכה: נֶדֶר וּשְׁבוּעָה אֵין לִי וּלְיוֹרְשַׁיי כול'. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. וְהִיא שֶׁעָשָׂת אֶפִּיטְרוֹפָּא בְּחַיֵּי בַעֲלָהּ. אֲבָל אִם עָשָׂת אֶפִּיטְרוֹפָּא לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. דּוּ מַתְנִיתָא. לֹא עָשָׂת אֶפִּיטְרוֹפָּא אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. אִם עָשָׂת אֶפִּיטְרוֹפָּא הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְעָתִיד לָבוֹא. וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְשֶׁעָבַר. אֵיזֶהוּ לְשֶׁעָבַר. מִשְּׂעַת מִיתָה עַד שְׁעַת קְבוּרָה. וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי. אֲפִיוּלוּ עֲשָׂאָהּ אֶפִּטְרָפּוֹס לְאַחַר מִיתַת בַּעֲלָהּ אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. וְהָא תַנִּינָן לֹא עָֽשְׂתָהּ אֶפִּטְרָפּוֹס אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. אִם אִם עָשָׂת אֶפִּיטְרוֹפָּא הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְעָתִיד לָבוֹא וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ לְשֶׁעָבַר. פָּתַר לָהּ עַל רֹאשָׁהּ. וְאִין עַל רֹאשָׁהּ כְּהָדָא. רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵי תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. לֹא סוֹף דָּבָר בִּנְכָסִים שֶׁנִּשְׁתַּלְּטָה בָהֶן בְּחַיֵּי בַעֲלָהּ אֶלָּא אֲפִילוּ נְכָסִים שֶׁנִּשְׁתַּלְּטָה בָהֶן לְאַחַר מִיתַת הַבַּעַל אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. פָּתַר לָהּ מִשְּׂעַת מִיתָה עַד שְׁעַת קְבוּרָה. דָּמַר רִבִּי אַבָהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. 55b מִשְּׂעַת מִיתָה עַד שְׁעַת קְבוּרָה אֵין הַיּוֹרְשִׁין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ. תַּנֵּי בַּר קַפָּרָא. שֶׁלֹּא תְהֵא מַנִיחָתוֹ וְהוֹלֶכֶת לְבֵית אָבִיהָ.
Traduction
R. Yona dit: la veuve est dispensée de prêter serment pour sa gestion, lorsqu’elle est devenue tutrice du patrimoine du vivant de son mari; mais lorsqu’elle l’est seulement devenue après le décès de son mari, les héritiers peuvent lui imposer le serment (438)Le mari n'a pas pu d'avance la dispenser de serment pour des biens qui seront alors aux mains des tiers. C’est ainsi que s’exprime notre Mishna (à la fin): ''Si elle n’a pas été nommée tutrice, les héritiers ne peuvent pas lui imposer de serment; mais si elle est devenue tutrice, les héritiers peuvent exiger d’elle un serment pour l’avenir (439)Règle applicable aussi à ce qui précède, que les héritiers peuvent déférer le serment pour ce qui suit le décès, non pour le passé''. Par ''le passé'', on entend l’époque qui s’est écoulée entre l’instant du décès et celui de l’ensevelissement (sur cette partie de la gestion, les héritiers n’ont pas de droits). R. Yossé dit: même pour les biens que la veuve a gérés comme tutrice, après le décès du mari, la dispense est effective, et les héritiers ne peuvent pas imposer le serment. Mais notre Mishna dit formellement le contraire: ''Si elle est devenue tutrice après le décès du mari, les héritiers peuvent lui imposer le serment pour l’avenir''? Ces mots, selon R. Yossé, s’appliquent au commencement de la Mishna (à la dispense prévue par le mari, et non applicable aux héritiers). Mais s’il s’agit de cette partie, n’est-ce pas en contradiction avec ce que R. Yona et R. Yossa ont dit tous deux plus haut (§ 5): -Non seulement pour les biens dont la femme était la maîtresse du vivant de son mari, elle est dispensée de jurer; mais encore pour ceux qui lui sont échus au décès de son mari, les héritiers ne peuvent pas lui déférer le serment? Cette dernière dispense, explique R. Yossé, s’applique à la gestion de l’époque qui s’est écoulée entre l’instant du décès et l’ensevelissement (partie sur laquelle les héritiers n’ont pas de droits); car R. Abahou a dit explicitement au nom de R. Yohanan: pour l’intervalle de temps entre le moment du décès et l’ensevelissement, les héritiers ne peuvent pas lui imposer le serment. Bar-Kappara a enseigné le motif de cette mesure: elle a été prise pour que la femme n’abandonne pas le corps de son mari et se retire chez ses parents (si elle devait être inquiétée dans sa gestion).
Pnei Moshe non traduit
גמ' והוא שעשת אפיטרופא בחיי בעלה. דוקא על עסק שעשת בחיי בעלה יכול לפוטרה אף מיורשיו:
אבל אם עשת אפיטרופא לאחר מיתת הבעל היורשין משביעין אותה גרסינן. דעל מה שנעשית אפיטרופא לאחר מיתה אינו יכול לפוטרה מיורשיו שכבר הנכסים ברשותן הן:
דו מתניתא לא עשת אפיטרופא וכו'. כלומר דרבי יונה מפרש דסיפא דקתני אם נעשית אפיטרופא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא והיינו במה שעוסקת לאחר מיתת בעלה אמצעיתא נמי קאי שאפילו היכא דפטרה גם מיורשיו לא פטרה אלא במה שנעשית אפיטרופא בחיי בעלה:
ואין משביעין אותה לשעבר. כלומר השתא ע''כ הא דקתני לשעבר לאו על עסק שבחיי בעלה קאי דפשיטא דהא גם מיורשיו פטרה ואיזהו לשעבר משעת מיתה עד שעת קבורה דאע''ג שעל אפיטרופא שנעשית לאחר מיתה היורשין משביעין אותה היינו דוקא במה שעוסקת לאחר קבורה אבל במה שעוסקת משעת מיתה עד שעת קבורה אין היורשין משביעין אותה כדלקמן:
ורבי יוסי אמר. אפי' במה שנעשית אפיטרופא לאחר מיתת בעלה מהני פטורו שפטרה מן היורשין ואין משביעין אותה:
והא תנינן וכו' אם עשת אפטרופא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא. וקשיא לרבי יוסי:
פתר לה. רבי יוסי על ראשה על הרישא קאי והיא מתני' דלעיל היכא שלא פטרה אלא מעצמו אבל לא מיורשיו דאז היורשין משביעין אותה על אפיטרופא שנעשית לאחר מיתת בעלה:
ופריך ואין על ראשה כהדא ר' יונה ורבי יוסי וכו'. כלומר ואם על רישא קאי קשיא הא קאמרי לעיל אפילו בנכסים ששלטה בהן לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין אותה וקשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי והא דלא פריך נמי דרבי יונה אדר' יונה דהא לדידיה אמציעתא נמי קאי ואפילו היכא דפטרה גם מיורשיו ס''ל דמשביעין אותה על העתיד לבא והיכי קאמר לעיל אפי' נכסים ששלטה בהן לאחר מיתה אין היורשים משביעין אותה ואפילו היכא דלא פטרה אלא מדנפשיה משום דאיכא למימר לר' יונה לא קשיא מידי דהא דקאמר לעיל בנכסים ששלטה לאחר מיתה אין היורשין משביעין אותה היינו משעת מיתה עד שעת קבורה כדמפרש לה לשעבר במתני' וקמ''ל התם דאע''ג דלא פטרה אלא מדנפשי' אין משביעין אותה אבל אליבא דר' יוסי אכתי לא אסיק אדעתיה סתמא דהש''ס דמודה לר' יונה בהא ולדידיה איכא למימר לשעבר דקאמר בחיי בעלה הוא והילכך מקשי ליה דידיה אדידיה:
ומשני פתר לה משעת מיתה עד שעת קבורה. כלו' הא דקאמרי לעיל דאין היורשין משביעין אותה בנכסים ששלטה משעת מיתה עד שעת קבורה דבהא כ''ע לא פליגי כדאמר ר' אבהו בשם ר''י וכדתני בר קפרא טעמא שלא תהא מניחתו מוטל בביזיון והולכת לבית אביה ולא פליגי ר' יונה ורבי יוסי אלא במה שנעשית אפטרופא לאחר קבורה דלר' יונה היורשין משביעין אותה אפי' פטרה גם מיורשין ולר' יוסי אין משביעין אותה:
תַּנֵּי הַפּוֹגֶמֶת. לֹא הַפּוֹחֶתֶת כְּתוּבָּתָהּ. כֵּיצַד. הָֽיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם וְהִיא אוֹמֶרֶת מְנָה. נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. מַה בֵין פּוֹגֶמֶת וּמַה בֵין פּוֹחֶתֶת. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. פּוֹגֶמֶת בָּא מַשָּׂא וּמַתָּן בֵּינֹתַיִים. פּוֹחֶתֶת לֹא בָא מַשָּׂא וּמַתָּן בֵּינֹתַיִים.
Traduction
On a enseigné (442)Cf J, traité (Sanhedrin 8, 6): La femme qui conteste la réception partielle du douaire ne sera payée qu’en prêtant serment; mais celle qui accuse une réduction sur le montant primitif du douaire (sans en avoir rien touché) le devra sans prêter serment. Voici un exemple de ce cas: si, sur le douaire qui d’ordinaire est de 200 zouz, la femme reconnaît s’être contentée d’une inscription de moitié au contrat, le montant réclamé par elle sera payé sans qu’elle doive jurer. Pourquoi cette distinction entre les deux modes de réclamation? -C’est que, répond R. Hanina, au 1er cas il y a une sorte de transaction entre le mari et la femme, qui reconnaît une partie de l’acquittement; tandis qu’au 2e cas (la femme ne reconnaissant rien), il n’y a pas de transaction entre eux (sauf la réduction dès le principe).
Pnei Moshe non traduit
תני הפוגמת. דוקא פוגמת לא תפרע אלא בשבועה ולא הפוחתת שהיא נפרעת שלא בשבועה:
היתה כתובתה מאתים. והוא אומר התקבלת כתובתיך:
והיא אומרת מנה. לא התקבלתי כלום אלא שמודה אני שמתחלה לא היתה כתובתי אלא מנה:
פוגמת בא משא ומתן בנתיים. כלומר יש כאן עכ''פ הודאה במה שנשא ונתן לה במקצת וכמודה במקצת היא אבל פוחתת לא בא משא ומתן בנתיים שהרי לדבריה לא נתן לה כלום אלא שפוחתת כתובתה מעיקרא היא:
רִבִּי יִרְמְיָה בְעָא. כְּמַה דְאַתְּ אֲמַר תַּמָן. עֵד אֶחָד מֵעִידָהּ שֶׁהִיא פְרוּעָה לֹא תִיפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. וְדִכְוָותָהּ. וְעֵד אֶחָד מֵעִידָהּ שֶׁהִיא פְחוּתָה לֹא תִפְחוֹת אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. בְּשָׁעָה שֶׁעֵד אֶחָד מֵעִידָהּ שֶׁהִיא פְחוּתָה בְעֵד אֶחָד מַכְחִישׁ אֶת שְׁנַיִם. וְאֵין עֵד אֶחָד מַכְחִישׁ אֶת שְׁנַיִם.
Traduction
R. Jérémie demanda: comme il est dit ici: ''Si un seul témoin atteste le payement, la femme ne sera payée qu’après avoir prêté serment'', dira-t-on de même qu’en cas d’attestation par un seul témoin, comme en principe le douaire a été réduit de moitié, elle ne sera payée qu’après avoir prêté serment? Il y a cette distinction à noter, dit R. Yossé, que si un témoin atteste la réduction, on ne croit pas l’assertion d’un seul contraire à celle de deux (affirmant l’opposé), et un témoin ne peut pas infirmer le dire de deux autres.
Pnei Moshe non traduit
כמה דאת אמר תמן. כמו דאמרינן במתני' עד אחד מעידה שהיא פרוע' לא תפרע אלא בשבועה ואימא נמי דכוותה בעד אחד מעידה שהיא פחותה דלא תפרע אלא בשבועה:
א''ר יוסי. שאני גבי פחותה דלא מהימן עד אחד לחייבה שבועה שהרי השטר לפנינו בשני עדים ובשעה שעד אחד מעיד שהיא פחותה הוי כהכחשה ואין עד אחד מכחיש את השנים אבל בפרעון לאו הכחשה היא:
תַּנֵּי. יוֹרֵשׁ שֶׁפָּגַם אָבִיו שְׁטָר חוֹבוֹ הַבֶּן גּוֹבֶה שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. בְּזֶה יָפֶה כֹחַ הַבֶּן מִכֹּחַ הָאָב. שֶׁהַבֶּן גּוֹבֶה שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. וְאָב אֵינוֹ גוֹבֶה אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. וְנִשְׁבַּע שְׁבוּעַת יוֹרֵשׁ. שֶׁלֹּא פָקַדְנוּ אַבָּא. שֶׁלֹּא אָמַר לָנוּ אַבָּא. שֶׁלֹּא מָצִינוּ שְׁטָר בֵּין שִׁטְרוֹתָיו שֶׁלָּאַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָרוּעַ. רִבִּי הוֹשַׁעְיָה בְעָא. מַתְנִיתָא דְבֵית שַׁמַּי. דְּבֵית שַׁמַּי אוֹמְרִים. נוֹטֶלֶת כְּתוּבָּתָהּ וְלֹא שׁוֹתָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. תַּמָּן טָעֲמוֹן דְּבֵית שַׁמַּי. הָבִיאוּ בַעֲלִי וַאֲנִי שׁוֹתָה. בְּרַם הָכָא. בְּדִין הָיָה אֲפִילוּ אָבִיו לֹא יִשְׁבַּע. תַּקָּנָה תִיקְּנוּ בוֹ שֶׁיִּשְׁבַּע. בּוֹ תִיקְּנוּ. בִּבְנוֹ לֹא תִיקְּנוּ. כֵּיוָן שֶׁמֵּת הֶעֱמַדְתָּה אֶת בְּנוֹ עַל דִּין תּוֹרָה.
Traduction
On a enseigné (443)V.B, traité Shevouot 48: lorsque le père (par son engagement antérieur) rend l’encaissement d’une dette compliqué pour l’héritier, le fils peut cependant réclamer le montant sans prêter serment; et en cela le fils a une supériorité sur le père, puisque le fils réclame le montant sans serment préalable, tandis que le père ne pourrait l’encaisser qu’en jurant y avoir droit. R. Eléazar dit: malgré cela, le fils devra prêter le serment d’héritage, savoir, ''que notre père ne nous a rien ordonné (à ce sujet), qu’il ne nous l’a pas dit et que nous n’avons pas trouvé d’acte parmi les papiers de notre père, constatant que ce contrat est payé''. R. Oshia demanda: Faut-il attribuer notre Mishna à l’école de Shammaï, qui dit (en cas de décès subit du mari d’une femme soupçonnée d’adultère): ''Elle peut retirer son douaire, sans boire l’eau d’épreuve (444)(Sota 4, 3)''? (De même ici, on devrait admettre comme dûment payable le contrat que l’héritier a en main sans jurer)? Il y a cette différence, répondit R. Yossé, en ce que l’école de Shammaï fait valoir l’objection possible de la femme, d’être toute prête à boire l’eau d’épreuve (445)J, ibid, 1, commenc si on lui rend son mari (il y a un changement dont elle n’est pas cause); tandis qu’ici, en stricte justice, le père même ne devrait pas être tenu de jurer pour encaisser le montant du contrat de dette, et par mesure rabbinique il a été convenu qu’en raison d’un engagement antérieur le serment est imposé; par suite, il est exigible du père, non du fils. Aussi, à la mort du père, on rétablit pour le fils l’ordre légal.
Pnei Moshe non traduit
הבן גובה שלא בשבועה. דהא דקי''ל אין אדם מוריש לבניו ממון שיש עליו שבועה דוקא בשהיה עליו שבועה מן הדין אבל בפוגם שטרו שהיא גופה אינה אלא מתקנת חכמים בכה''ג לא אמרי' אין אדם מוריש וכו' כדמסיק לקמן וכן אמרינן בבבלי שבועות דף מ''ח:
ונשבע שבועת יורש. אעפ''כ שבועת היורשין עליו שלא פקדנו וכו':
מתניתא דב''ש. בתמיה האי ברייתא לא אזלא אלא כב''ש דתנן בפ''ד דסוטה מתו בעליהן עד שלא שתו בש''א נוטלת כתובה אע''פ שאינה שותה דבעינן והביא האיש את אשתו וליכא ושמא זינתה ואין לה כתובה משום דקסברי ב''ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי והנכסים בחזקת בעל השטר הן והבאים להוציא ממנה עליהם להביא ראיה וקס''ד דה''נ טעמא הוא הואיל והשטר בידו וכעומד ליגבות הוא:
אמר רבי יוסי. דלא דמי כלל דהתם טעמא דב''ש מפני שהיא אומרת הביאו לי בעלי ואני שותה שאני מוכנת ואין המניעה ממני אבל הכא טעמא אחרינא איכא וכ''ע מודים בה שהרי בדין היה שאפי' אביו לא ישבע אלא שתקנה תיקנו חכמים שישבע משום דפרע דייק וכו' ובו תיקנו ולא בבנו דכיון שמת וליכא טעמא דרמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלידוק העמידוהו על דין תורה שגובה בלא שבועה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source